החלטה בתיק ע"ע 53269-07-10

1.           בפנינו בקשה למתן ערובה להבטחת הוצאות המשיב בערעור.

רקע וטענות הצדדים

2.           ביום 18.1.05 הוגשה על ידי המשיב, לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, תביעה לתשלום פיצויי פיטורין (ע"ב (ב"ש)   6299/04).

ביום 30.1.06 הועבר התיק לבוררות, בהסכמת הצדדים, אצל השופט בדימוס, אפרים לרון ז"ל. ביום 9.1.07, מונתה, בהסכמת הצדדים, עקב פטירתו של הבורר, השופטת בדימוס, עדינה פורת וביום 21.1.08 ניתן פסק הבוררות הנותן תוקף למסמך הסכמות שנחתם על ידי הצדדים בישיבת ההוכחות האחרונה.

ביום 4.3.08 עתר המשיב לבית הדין קמא לביטול פסק הבוררות בטענת חוסר סמכות לבורר לכפות על צד הסכמה לפשרה, וביום 13.6.10 נדחתה הבקשה ואושר פסק הבוררות ע"י כב' השופטת יעל אנגלברג שוהם .

3.                         ביום 29.7.10 הגיש המשיב ערעור על פסק הדין; המשיב טען כי שגה בית הדין קמא באשרו את פסק הבוררות מאחר שניתן בו תוקף להסכמת הצדדים, שלא השתכללה לכדי הסכמה מחייבת.

ביום 25.11.10 פנתה המבקשת לבית הדין בבקשה דנא;

המבקשת ציינה, כי המשיב שיחרר את כספי ביטוח המנהלים של המבקש עוד בשנת 2003 והוא מסרב לשלם וכי, אף לאחר סיום הבוררות בהסכם פשרה, לא התנגד לו המשיב אלא בחלוף מספר חודשים; עוד ציינה המבקשת כי המשיב לא שילם את הסכומים שנפסקו לחובתו בפסק הבוררות וכן את ההוצאות שנפסקו לחובתו בהליך הבוררות ובהליך בפני בית הדין קמא, וכן כי הוצאות הייצוג המשפטי והפסד ימי העבודה ממשיכים לגדול; בנוסף, ציינה המבקשת כי המשיב מתגורר בארצות הברית ולא ניתן יהיה לגבות ממנו את הוצאות ההליך דנא.

4.           המשיב טען כי חיובו בערובה יפגע בזכותו ליומו בבית המשפט וכי סיכויי הערעור גבוהים; עוד טען המשיב כי המבקש מושתק מלטעון כנגד תשלום ההוצאות שכן הוא עצמו לא שילם הוצאות שנפסקו כנגדו וכי אין בטענה כי המבקש מתגורר בחו"ל כדי להשפיע על הכרעתו של בית הדין בבקשה.

דיון

5.           מעמדה של זכות הגישה לערכאות נדונה לא אחת בפסיקת בית המשפט העליון ובפסיקתו של בית דין זה שראו בו זכות ה"נעלה" מזכות יסוד ומנגד, קמה זכותו של הצד שכנגד שלא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.

בהעדר הסדר ספציפי לעניין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות בחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, או בתקנות אשר תוקנו מכוחו, נקבע בפסיקת בית דין זה כי במקרים המתאימים, ובהתחשב במיוחד שבמשפט העבודה ניתן לאמץ את הוראת תקנת 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה חיוב תובע להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבע, היה ותדחה תביעתו . בעניין קיניאנג'וי ובשורת פסקי דין שיצאה בעקבותיו, הותוו אמות המידה בכל הנוגע לחיוב תובע שהוא עובד זר להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. מאוחר יותר, בעניין אבו נסאר, הותוו אמות המידה לחיוב תובע תושב ישראל, תושב שטחים ותושב זר בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע.

בכל הנוגע לחיוב בעל דין שהוא תושב ישראל בהפקדת ערובה, קבעה הפסיקה כי כאשר לבעל הדין התובע "היסטוריה" של אי עמידת בחיובים קודמים של תשלום הוצאות שהוטלו עליו, הרי שיש מקום לצוות על הפקדת ערובה להוצאות . עוד נפסק שכאשר המדובר בבקשה להפקדת ערובה בשלב הערעור משקלו של נימוק זה עולה, כיון שמדובר בהוצאות שנפסקו בפסק דין סופי, לאחר שהתקיים דיון מהותי בעניינו של המערער. זאת, בשונה מהוצאות שנפסקות בערכאה הראשונה בהליכי ביניים, אשר לעתים נפסקות בשל מחדלים בניהול ההתדיינות, ואין בהן כדי להעיד על מהות התביעה ועל סיכויי התביעה. כמו כן, כאמור, בהתחשב בעובדה כי המערער כבר מימש, ולו חלקית, את זכות הגישה לערכאות, משקלה של הזכות לגבות את ההוצאות עולה. לפיכך, אי קיום חיוב בהוצאות שהוטל בפסק הדין של הערכאה הראשונה יהווה, בדרך כלל, נימוק לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הערעור .

מן הכלל אל הפרט

6.           במקרה דנא, המשיב מתגורר דרך קבע בארצות הברית; כך נטען בבקשה להפקדת ערובה והמשיב לא הכחיש זאת.

על תושבי ארצות הברית, אשר אינה חתומה על אמנת האג לא חלות הוראות התקנות לביצוע אמנת האג 1954 (הפרוצדורה האזרחית), התשכ"ט-1968, ועל כן בדוננו בבקשה לחיובם תהיינה אמות המידה שונות מאמות המידה לבחינת חיוב תושב ישראל בהפקדת ערובה, אך בהתקיים הנסיבות שבתיק דנן, אין נפקא מינא בין שתי השיטות.

במה דברים אמורים?

בהתאם לעניין אבו נסאר, כאשר עסקינן במערער תושב ישראל או של מדינה החתומה על אמנת האג, אמות המידה לחיובו בהפקדת ערובה הן שתיים מצטברות: האחת - היותה של התביעה מופרכת; השנייה - אי תשלום הוצאות בהליכים קודמים.

כאשר עסקינן במערער שהוא תושב מדינה אשר אינה חתומה על אמנת האג, אמות המידה לחיובו בהפקדת ערובה הן שלוש חלופות: האחת - היותה התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה; השנייה - כי ייגרם למבקש נזק של ממש כתוצאה מהגשת התביעה; השלישית - כי המשיב לא מילא אחר חיובים שהושתו עליו בעבר בפסיקתו של בית הדין.